אריה מרמרי על האדום והשחור של אח״י ״אילת״

זה לא התחיל ב-7 באוקטובר. היו עוד אוקטוברים לפני 2023 ואף לפני 1973.

מעטים סיפורי האמת המגיעים לשיאם באופן כה מרגש, מזעזע ומצמרר. תקיפת המשחתת ״אילת״ מול פורט סעיד, טביעתה ומותם של 47 מ-199 אנשי צוותה, תוארה רבות ועמדה גם במוקד מחלוקת עיקשת בין הקברניט יצחק שושן למפקד חיל הים שלמה אראל. גם מגילת הציון-לשבח שהוענק לסג״מ אריה מרמרי ושהומר בהמשך לעיטור המופת מנתה את כל פעולותיו העילאיות באותה יממה ארורה, 21-22 באוקטובר, ארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים שהשאירה את חיל הים מבוייש, כדברי מרמרי, לנוכח הצלחות כוחות האוויר והיבשה.

אך לא דומה קריאת המסמכים למראה עיניים ולמשמע אוזניים. מרמרי מתאר את החוויה הנוראה באופן כה משכנע, עובדתית וריגשית, עד שאין יכולת להישאר אדיש לא רק למסכת העתיקה של  ״אילת״, אלא גם לתובנות העכשוויות המזדקרות ממנה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר הקצין הימי בדימוס - דודנו של עורך ״הארץ״ לשעבר, חנוך מרמרי - על שנותיו בחיל הים, שהסתיימו כשהעדיף כסגן-אלוף להשתחרר מעולו של מח״י שלא העריך, בלי להמתין קצת לגיל הקיצבה. הוא השתתף בקרב ספינות הטילים במלחמת יום הכיפורים והיה רל״ש עם צל״ש לצד אלוף ביני תלם ומפקד האנייה ״מעוז״ ובסיס החיל באשדוד, אך הכל מתגמד מול השיגרה השאננה שהיתה לביעותי אסון מיבצעי, פיקודי ואנושי מול חוף סיני ושהפיקה ממנו כוחות שלא ידע שגלומים בו.

״צלחה עלי הרוח,״ מתמצת מרמרי את הרגעים שהפכו קצין זוטר בן 22, בתחתית התורן, כמעט באווירת המרד על הבאונטי, למושיע הכרחי ואז למסוייט עשורים. זהו סיפור של נוקשות וטיפשות, פחד והתעלות, שיתוק וגבורה, הקרבה והשקעה - שלו, של לוחמים ששרדו או ניספו, של טייסי מסוק החילוץ וצוותי הרפואה בחוף - המלמד על הרוח הישראלית, לרע ולטוב, אז והיום.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי